<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן רע"א</h1>
<h2>דף ק.</h2>
ומה שאמרת למה פסקתי כירושלמי [תרומות פ"י ה"ה]. אני אמרתי דכל שהוא למעלה מחד בתרי במין במינו לדידן דלא סבירא לן כרבי יהודה דרבנן הוא, וכל שכן שעורי מאה ומאתים ודבר שבמנין וחתיכה ראויה להתכבד בפני האורחים ובריה כלן דרבנן הן דמדאוריתא חד בתרי בטיל, וכל בדרבנן הולכין להקל ולא מצאתי מקום בגמרין מפורש מוכרח בבריה דלאו הכין. ואם דעתך מפני ששנינו [חולין צ"ו ע"ב] גיד הנשה בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר ואם אינו מכירו כולן אסורין ומדלא יהיב שעורא ש"מ אפילו באלף לא בטיל, אם כן בא ונקשה ממנה להני דירושלמי דמתניתין היא ואינהו ודאי ידעי לה למתניתין והיאך נחלקו עליה ועשו מעשה, דאמרינן התם דרבי יוסי ברבי בון התיר עכברא באלף, ולא שיהא צריך אלף אלא מעשה היה שנתערב באלף והתיר והוא הדין בתשע מאות וששים כבריה שהתירו שם בשיעור זה. וכן כתב גם רבינו שמשון ז"ל זה לשונו אמרו בירושלמי הורה ר' יוסי ב"ר בון בעכברא אחד לאלף כלומר מצא אחד לאלף והתיר והוא הדין דבאחד ותשע מאות וששים היה מתיר, והאי דבעי שעורא רבא כל כך משום דהוי בריה ולא בטלה ואין ללמוד מכאן לאיסורין דבמשהו כגון חמץ בפסח וסתם יינן אלו דברי הרב ז"ל. ומה שאתה שואלני טעם הירושלמי בשיעור זה גם אנכי לא ידעתי ולא נתפרש לנו.
